כלבים, יהודים ושואה

חקר סיפורי הצלת ילדים יהודים בשואה בזכות כלבים והקשר עמם

האחיות רות קרניאל וציפורה פז (לשעבר רנה-גולדמן) עם הכלב סאדי במחבוא בבלגיה בזמן המלחמה.

המחקר הנוכחי מציג פריזמה מחקרית חדשה על כמה שדות מחקר ועל הממשקים ביניהם: חקר

דרכי ההישרדות של ילדים יהודים בזמן השואה; חקר יחסי אדם-חיה בזמן השואה; וחקר יחסי

אדם-כלב בילדות. מן המחקר עולה כי הקשר שיצרו שלושים ושבעה ילדים יהודים עם כלבים

בשואה, תרם רבות להישרדותם.

המחקר בחן את תפקיד הכלבים בעיני הילדים במהלך השואה ולאחריה, התנאים שאפשרו את

הקשר בין הילדים לכלבים ואת הישרדות הילדים בזכות הכלבים בזמן השואה, וכן אילו משמעויות

מייחסים השורדים ובני משפחותיהם לסיפורי ההצלה בזכות כלבים.

מחקר זה הוא מחקר איכותני-פרשני. המתודולוגיה המרכזית עליה נשען המחקר היא ניתוח נתונים

במסגרת "התיאוריה המעוגנת בשדה", לצד ניתוח נרטיבי של עדויות השורדים ובני משפחותיהם.

הממצאים שנותחו במחקר כללו מגוון מקורות כגון עדויות מוקלטות ומודפסות של השורדים;

תמונות וסרטים דוקומנטריים; ציורים ומסמכים מארכיונים שונים; ראיונות; ספרות

אוטוביוגרפית, וכן פרסומים, תמונות וכתבות מאמצעי התקשורת והמרשתת.

הפרק הראשון כולל רקע היסטורי ותיאורטי הסוקר את יחסי האדם היהודי והכלב באירופה לפני

השואה ובמהלכה, היחס שניתן לבעלי-חיים ברייך השלישי ואת המעמד העליון שהיה לכלבים

במשטר הנאצי, כולל השימוש הנרחב שנעשה בהם נגד יהודים ואת מרכזיות הטראומה מכלבי

הנאצים בטראומת השואה של השורדים.

האחיות בירנהק והכלבה קרופלקה לפני המלחמה, צילום: אלכס רוזקובסקי.

ממצאי המחקר המוצגים בפרק השני מראים כי סיפורי ההצלה הנקשרים בכלבים, שנותחו בעבודה

זו, הם בעלי דפוסים דומים. יחד הם יוצרים נרטיב היסטורי משותף, המנוגד לנרטיב השלילי המוכר

של כלבים ושואה. מבחינת השורדים, הכלבים הצילו אותם הצלה פיזית, נפשית או חברתית, או

כולם גם יחד. מעבר לסיוע בהצלה, השורדים התייחסו לכלבים כאל חברים, לעיתים היחידים, שהיו

להם בתקופות שונות במהלך השואה. רבים מהכלבים אשר סייעו לילדים , היוו עבורם דמויות

משמעותיות ומרכזיות ותחליף לבני משפחה, למשך תקופות קצרות או ארוכות. הכלבים שיחקו עם

הילדים, היוו מקור למגע ולחום, והפגינו כלפיהם תשומת לב ורגשות. לכלבים נודע גם תפקיד חשוב

של שמירה על הילדים. הם התריעו על סכנות, העניקו לילדים בטחון והרגיעו אותם. בנוסף חלק

מהכלבים חלקו עם הילדי ם את מזונם ומלונתם, ותמכו בהם מבחינה רגשית, חברתית ומורלית,

ולא סימנו לבעליהם או לאחרים את מיקום הילדים.

מספר תנאים ונסיבות אפשרו את הישרדות הילדים בזכות הכלבים. הילדים השורדים ניחנו באהבה

לכלבים, משיכה אליהם וביכולת לתקשר עימם. לרוב הדבר ביטא את ניסיונם המעשי בגידול כלבים

לפני השואה וגם במהלכה, בעת ששהו בדירות מסתור ובמחבואים השונים. תגובת ההפתעה של

נאצים בגלותם את הקשר בין ילדים אלה לכלבים יצרה גם היא הזדמנויות להצלה. לפי תפיסת

העולם הנאצית, יהודים אינם מסוגלים לתקשר עם כלבים. לעיתים, עצם הימצאותם של הילדים

לצד כלבים היה בה די כדי לא לחשוד ולא לזהות אותם כיהודים. במספר מקרים הקשר של הילדים

היהודים עם הכלבים הפך אותם בעיני הנאצים לפחות "יהודים" ואולי רומם אותם לדרגת בני-

אדם, הפעיל אותם מבחינה רגשית ועורר את חמלתם. חלק מן הילדים השורדים שובץ לתפקידי

טיפול בכלבים. דבר זה יצר עבור הילדים גישה למזון ולתנאים מועדפים במחנות, והרחקתם מן

הרשימות של המיועדים להשמדה.

במחקר זה טמון חידוש הנגזר מעצם הכללת הכלבים בסדר החברתי והאנושי וייחוס לכלבים

סוכנות. סוכנות זו נגזרת מכך שהשורדים רואים בכלבים סוכנים שפעלו באופן אקטיבי להצלתם

וככאלו שהייתה להם אישיות מובחנת, רגשות ויכולת היקשרות. השורדים הצביעו על התנהגותם העצמאית של הכלבים, וכבעלי יכולת בחירה והשפעה על מהלכם. הכלבים השפיעו על התנהגות הילדים והמבוגרים שבסביבתם (נאצים ואחרים), ולעיתים למעשיהם הייתה השלכה ברורה על

קביעת גורלם של הילדים לחיים או למוות. סוכנות זו הייתה כאמור, מנוגדת לייעוד ול"תפקיד"

שייעדו הנאצים לכלביהם.

המרכזיות של הכלבים בחיי הילדים האלה, ששרדו בשואה בזכות כלבים, נמשכה גם עשרות שנים

אחריה. רבים מהם סיפרו למשפחותיהם שוב ושוב את סיפורי הכלבים. כך הפך הזיכרון הפרטי

שלהם באשר לכלבים לחלק מהזיכרון המשפחתי ולמרכיב חשוב במורשת המשפחתית, אשר עליה

גדלו בני הדור השני והשלישי. דפוס זה תרם להפיכת הכלבים המצילים בשואה לדמויות

משמעותיות גם בעיני שאר בני משפחות של השורדים. דפוס נוסף שמאפיין את משפחות השורדים,

ששרדו בזכות כלבים, הוא ה העברה בין-דורית של אהבה לכלבים. בחלק מהמקרים גידלו השורדים

ובני משפחותיהם כלבים מאותם גזעים של כלבים שסייעו להם או ליקיריהם לשרוד בשואה.

מורשת זו עומדת בניגוד להעברה הבין-דורית שזכתה להכרה חברתית ותרבותית נרחבת בחברה

הישראלית, של כלבים כסמל לרשעות הנאצים. בלא מעט משפחות של שורדים אשר חוו טראומה

מכלבי הנאצים, לא גידלו כלבים, ובפרט לא כלבים מגזעים גרמניים כגון רועים גרמניים. בחלק

מהמשפחות הללו, לא פעם הועברו הפחד והרתיעה מכלבים גם לבני הדור השני.

מחקר זה מהווה נדבך למחקרים העוסקים בקשר המיוחד המתקיים בין ילדים לבעלי חיים, הן

הסיפורים הנכללים במחקר מוכיחים שוב, מהפן ההיסטורי-תרבותי והן מהפן הפסיכולוגי-חברתי.

את ייחודו של קשר זה ואת השלכותיו החשובות לא רק על חקר השואה והישרדות ילדים במהלך

השואה, אלא גם על חקר הילדות ותרבות הילד. בנוסף מהווה מחקר זה פרק חדש בחקר דרכי

ההישרדות של ילדים יהודים בזמן השואה, לפיו, מי שעזר לילדים לשרוד לא היו רק גורמים

אנושיים, אלא סובייקטים כלביים.